ההיסטוריה של גוש קטיף
תקופת האבות - ה'י, 1250 לספירה. שורשים יהודיים מימי התנ"ך

    ההיסטוריה היהודית של חבל עזה מתחילה – מההתחלה. אבות האומה ישבו, על פי חלק מהפירושים, באיזור גוש-קטיף של ימינו. על אברהם אבינו מסופר (בראשית כ, א) "ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר". על יצחק מסופר (בראשית כו, א(. "וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה". העיר גרר שוכנת, לדעת רוב חוקרי המקרא, בנגב המערבי, לא הרחק מעזה, כמפורש כבר בפרשת נח: "ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה" (בראשית י', י"ט). המועצה האזורית הערבית של הכפרים באיזור דיר אל-בלאח, ממזרח לגוש-קטיף, נקראת עד היום מועצה אזורית גררה. ידוע שהשמות הערביים שימרו את השמות המקראיים העתיקים.

   גם ההיסטוריה של העיר עזה משופעת במאורעות וסממנים יהודיים לאורך כל הדורות - ימי האבות, תקופת ההתנחלות, שמשון הגיבור, לוקחי ארון ברית ה' מעזה בימי עלי ושמואל, ימי שלמה וחזקיהו, תקופת החשמונאים ובכלל ימי בית המקדש השני וחורבנו, תקופות המשנה והתלמוד, ימי הביניים ועד למאה הנוכחית.


  
לא מן הנמנע שאחת הסיבות לתחושת הזרות של עזה נובעת מעצם העובדה שהעיר מוזכרת בתנ"ך מעט מאד באופן יחסי. ספר הספרים הגדוש במאורעות כה רבים שהתרחשו בהמוני אתרים ומקומות בכל רחבי ארץ-ישראל, מביא רק מאורע אחד המתרחש בעזה, והוא המאורע הקשור בשמשון. שמשון מסיע כזכור את שערי עזה אל הר-חברון. מאוחר יותר הוא מורד אליה אסור בנחושתיים ובה מוצא את מותו עם פלישתים כמסופר בספר שופטים (ט"ז).

 
 
ההיסטוריה היהודית של העיר עזה מתחילה בשנת ג'תרט"ו, 145 לפנה"ס, כאשר יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המכבי, כבש את עזה ושמעון אחיו הושיב בה יהודים. (יצחק בן-צבי, "שאר ישוב", חלק ב' עמ' 137).


  
בתקופת המשנה והתלמוד חיה בעזה קהילה יהודית גדולה למדי. במסגד הגדול של עזה על אחד העמודים את הכתובת "חנניה בר-יעקב" ביוונית ובעברית, ומעליה חקוקה מנורה עם שופר בצידה האחד ואתרוג בצידה האחר. ממצא ארכיאולוגי חשוב זה שנתגלה בשנת תר"ל, 1870, הושחת זמן קצר אחרי פרוץ האינתיפאדה בשנת תשמ"ז, 1987, בידי ערבים לאומניים. 

 
 
הנגב הצפוני ברובו היה מיושב יהודים בתקופת התלמוד ונקרא "גררתיקה" - ארץ גרר. התלמוד מתאר את כפר דרום כנקודה בדרום מערב של האיזור. במסכת סוטה (דף כ' ע"ב) מופיע החכם אליעזר בן יצחק איש כפר דרום.  "דרום" היה שם העיר שעמדה כאן בתקופת הצלבנים - אחת מתקופות הפריחה של האיזור. החוקר אשתורי הפרחי שעלה לא"י מצרפת בראשית המאה הי"ד וחקר את מקומותיה ועתיקותיה של הארץ מזכיר בספרו 'כפתור ופרח' על מקומות יישוב עתיקים בארץ-ישראל, את העיר דרום ואומר כי היא נמצאת במרחק של שתי שעות לערך מעזה וכי יש הקוראים לה דרון. השם דרום מופיע גם בספרות ימי הביניים ובעיקר אצל הגיאוגרפים הערבים. הם מזכירים שהשם הוא צירוף המלים דיר-א-רום (מנזר הרומאים). השם דיר-א-רום התקצר לא-דיר. החיד"א למשל, בתיאור מסעותיו בארץ-ישראל בשנת תקי"ג, 1753, כותב: "אור מוצאי ש"ק נסענו וביום חנינו במקום הנקרא דיר..." (אברהם יערי, 'מסעות ארץ-ישראל', עמ' 372). בשלב מאוחר הרבה יותר - ככל הנראה רק במאה ה-19, נוספה למילה "דיר" המילה "בלאח" שפירושה פרי התמר, ככל הנראה בגלל חורשות הדקלים הרבות המטופחות באיזור.

  

  דוד המלך פורט על נבל    
 דוד המלך פורט על נבל הכתובת חנניה בר יעקב הפסיפס והכתובת בנצרים
     


  אחת המזכרות מהיישוב היהודי באותה תקופה היא שרידי בתי-הכנסת העתיק של הקהילה יהודית בעזה-מיומס, בו נתגלתה רצפת פסיפס גדולה ונאה, על חוף-הים, סמוך למזח של נמל עזה. בפסיפס מצויירים בעלי חיים מאפריקה שכולם עטורים מדליונים עם דמות פורטת בנבל ומעליה באותיות עבריות השם "דויד". בכתובת המרכזית שבפסיפס כתוב ביוונית: "אנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569". שנת 569 היא לפי הספירה המיוחדת של עזה משנת 508 או 509 לספירה הנוצרית - כלומר בתקופת הכיבוש הרומי-ביזאנטי.


   כיום מוצגת רצפת הפסיפס במוזיאון הפסיפסים באתר 'השומרוני הטוב' ליד מעלה אדומים.


   עדות על חשיבותה של עזה בימי הכיבוש הביזאנטי כמעין תחליף לירושלים, יש לנו ממקור קראי, ממנו לומדים שבאותם ימים היו היהודים עולים לרגל לעזה בגלל האיסור שנשאר מימי הרומאים לעלות לירושלים. (אברהם יערי, 'זכרונות ארץ ישראל', עמ' 62).










אם הופרו זכויות יוצרים על ידי שימוש בתצלומים, קטעים אודיו-ויזאוליים ו\או אחרים באתר, ההפרה נעשתה בתום לב. נודה לכל מי שיודיע על טעותנו ונתקנה באופן מיידי.