ההיסטוריה של גוש קטיף
תשכ"ח-תשל"ז, 1968-1977: חמש אצבעות התיישבות

    בי"א באייר תשכ"ח, 9 במאי 1968, הגיש סגן ראש הממשלה יגאל אלון הצעת החלטה לממשלה להקים שני יישובים "בין במתכונת היאחזויות נח"ל ובין במתכונת יישובים אזרחיים בין רפיח לבין העיר עזה". בדברי ההסבר להצעה נאמר: "קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו-כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה". (הפרטים המלאים מופיעים בספרו של מי שהיה מנהל מחלקת ההתיישבות בהסתדרות הציונית, יחיאל אדמוני, 'עשור של שיקול דעת', עמ' 64).

   בי"ב באלול תשכ"ט, 13 בספטמבר 1970, קיבלה ממשלת גולדה מאיר החלטה על הקמת שתי היאחזויות-נח"ל ברצועה: הראשונה באבו-מדיאן שתקבל את השם נצרים, והשניה - לחדש את ההתיישבות בכפר-דרום.

   בי"א בתשרי תשל"א, 11.10.70, הוקמה היאחזות נח"ל כפר-דרום – היאחזות ראשונה אחרי השיחרור. זו היתה תחילת ההתיישבות היהודית בחבל עזה. חידוש היישוב בכפר-דרום נתפס כמעשה של צדק היסטורי שאין נכון ואמיתי ממנו.

  התגברות הטרור בתחילת שנות השבעים הגבירה את ההצעות לזירוז ההתיישבות, כתשובה ציונית לטרור. העיקרון היה לשבור את הרצף הערבי של מאות אלפי ערבים פלשתינים, על ידי הקמת ישובים יהודיים. את המגמה הזו דימו להכנסת "אצבעות" יהודיות לתוך הרצועה מתוך שטח ישראל, שיחוברו ברצף טריטוריאלי לישראל הריבונית.

   האצבע הראשונה - גוש התיישבות בצפון רצועת-עזה. (שם הוקמו לימים היישובים אלי-סיני וניסנית). נועד למתוח את ההתיישבות היהודית שמדרום לאשקלון עד לפרברי בית-חנון ועזה.

   האצבע השניה - איזור אבו-מדיאן (נצרים). במקור תוכננו שם שלושה יישובים. גוש זה נועד לחצוץ את רצף היישובים הערבים בין עזה לדיר-אל-בלאח.

   האצבע השלישית - גוש יישובים שנועד לחצוץ בין דיר אל-בלאח וחאן-יונס. (שם הוקמו קטיף נצר-חזני וגני-טל, שאליהם הצטרפה גם כפר-דרום).

   האצבע הרביעית - היתה גוש ישובים שנועד לחצוץ בין חאן-יונס ורפיח. (כאן הוקמו לימים היישובים גן-אור, גדיד, בדולח, בני-עצמון, מורג פאת-שדה ורפיח-ים).

   בדיוק באמצע הדרך בין שני ישובים אלו הוקם אחרי פינוי סיני מרכז אזורי גדול - נוה-דקלים - המאחד את שני גושי ההתיישבות הללו לגוש יישובים גדול אחד, הוא גוש-קטיף.

   האצבע החמישית היתה פיתחת רפיח (חבל-ימית), שנועדה ליצור חיץ התיישבותי בין רצועת-עזה וצפון סיני. ההתיישבות באיזור זה קדמה להתיישבות בתוך הרצועה.  

   חג פורים, י"ד אדר תשל"ב, 29.2.72 – הוקמה נצרים, היאחזות נח"ל שניה ברצועה.   ט"ו סיון תשל"ב,  30.5.72 – הוקמה היאחזות הנח"ל השלישית, מורג. כ"ז באייר תשל"ג, 29.5.73 – קמה היאחזות הנח"ל הרביעית, קטיף (כשאוזרחה נקראה נצר-חזני).

     בי"ב בטבת תשל"ו, 16.12.75, אוזרחה היאחזות כפר-דרום שהפכה בסיס מעבר למתיישבי גוש קטיף.

   עם החלטת הממשלה על ההתיישבות בחבל עזה נאבקו כל תנועות ההתיישבות על הזכות ליישב חבל ארץ זה. השומר הצעיר התעקש ליישב את נצרים. הקיבוץ הדתי ביקש לישב את כפר דרום. תנועת הנוער הלאומי ביקשה ליישב את מורג. והישוב אלי -סיני הוקם לימים ע"י מגורשי סיני ע"י תנועת אמנה.

   מעניין במיוחד המאבק בין הקיבוץ-המאוחד והקיבוץ-הארצי, שתי תנועות התיישבות שמאלניות מובהקות, על החזקת היאחזות נצרים. בחודש סיון תשל"ו, כאשר נצרים הוחזקה על-ידי הקיבוץ-המאוחד לאחר שקיבלה אותה מידי הקיבוץ הדתי, דרש אגף הנוער והנח"ל מ"הקיבוץ-המאוחד" למסור את נצרים לידי הקיבוץ הארצי. מזכירות הקיבוץ המאוחד הודיע לאגף הנוער-והנח"ל כי הם מסרבים למסור את נצרים. מזכירות הקיבוץ המאוחד הודיעה גם למזכירות הקיבוץ הארצי כי הם מסרבים להחליף את נצרים בהיאחזות קטיף שבדרום הרצועה (כיום נצר-חזני). זה לא עזר להם. באגף הנוער והנח"ל נקבע שנצרים תהיה של הקיבוץ הארצי - וכך היה.

   בודדים האמינו בהצלחת ההתיישבות באיזור. אריה יודנפרוינד ז"ל משדה-יעקב, שבאיגוד מושבי הפועל-המזרחי נחשב לאורים ותומים בנושא קביעת אזורי התיישבות, אומר אחרי סיור בחולות חן-יונס: "יצמחו לי שערות בכף היד אם יצמח פה משהו על האדמה הזאת. זו אדמה שזזה, אלו חולות. שום דבר לא ניתן לגדל עליהם". בסקרים ארכיאולוגיים שנערכו באיזור, התברר כי על הדיונות הללו אין כל סימנים של חקלאות או התיישבות כל שהיא. מעולם לא הצליח איזשהו בן תמותה להפריח את הדיונות הללו. ממצאים  ארכיאולוגיים הוכיחו שמעולם לא נבנו שם מבני קבע, והשטחים שימשו לכל היותר לאהלים של שבטים נודדים.

המומחים טענו שעל החול אפשר בהחלט לגדל ירקות, אבל אם רוצים לגדל עגבניות למשל, צריכים להביא אדמת כבול מאיזור החולה בגליל, כי בלי הכבול אין סיכוי לראות ולו זנב עגבניה. החקלאים החלו חופרים תעלות בחול, ולתוכם דחסו את אדמת הכבול כדי שהצמח ייקלט בכבול ואז הוא יגדל. רק אחרי שנתיים שלוש גילו שהעגבניות דווקא מסתדרות מצויין בחול גם בלי הכבול, וכל המאמץ היה מיותר לחלוטין. בעמק החולה, דווקא באותן שנים, החלו להתייאש מהחקלאות באדמת הכבול כשהתברר שמדובר באדמה קלוקלת.

   למרבה האירוניה, כעבור שנים רבות החלו מעבירים חול מגוש-קטיף לצפון, כדי לגדל שם עגבניות מוצלחות.

   אריה יודנפרוינד לא שכח את "נבואתו" שבכף ידו יצמחו שערות לפני שבחולות הללו יגדל משהו. "ניצחוני בני" היה חוזר ואומר, כשמבטו מלטף באהבה רבה את המתיישבים ואת התוצרת שלהם.

   גם מבחינה ביטחונית המצב היה מצויין. בשנים הראשונות ליישובי גוש-קטיף, שררו יחסים מצויינים, חמים ולבביים, בין המתיישבים היהודיים לשכניהם הערבים. יחסים מיוחדים התפתחו גם בין המועצה האזורית חוף עזה לבין כל המועצות האזוריות השכנות: דיר אל-באלח, חן-יונס, רפיח והמועצה האזורית גררה. ראש המועצה ראובן רוזנבלט פיתח יחסים אישיים הדוקים עם ראשי המועצות הערביות. מחזה שכיח היו הביקורים ההדדיים שלהם בגוש-קטיף, ושל חברי המועצה בישובים הערביים, לא רק במשרדים אלא גם ביקורים פרטיים בבתים. קבלת הפנים בכל מקום חמה.

   מחזה שכיח נוסף היתה הנוכחות הערבית הבולטת של השייח'ים הערביים בטקסי הקמת הישובים. בעודם יושבים בין הקהל בזמן הנחת אבן הפינה ליישוב, היו אנשי השמאל ו"שלום-עכשיו" מפגינים מעבר לגדר נגד "העוול שנגרם לערבים" בגלל הקמת הישוב. האבסורד הזה ליווה שנים רבות את מפעל ההתיישבות בגוש-קטיף. התושבים נהגו לערוך קניות בחאן-יונס. את הקניות היותר גדולות ערכו בעזה. גם טיפולי שיניים או לימוד נהיגה עשו בערים הערביות ברצועה – עזה, חן-יונס או רפיח.

אם הופרו זכויות יוצרים על ידי שימוש בתצלומים, קטעים אודיו-ויזאוליים ו\או אחרים באתר, ההפרה נעשתה בתום לב. נודה לכל מי שיודיע על טעותנו ונתקנה באופן מיידי.