ההיסטוריה של גוש קטיף
ה'י–תקנ"ט 1250–1799: קהילה פורחת בימי הביניים

  חלפו שנים. הקהילה היהודית בעזה קמה ונפלה חליפות. מימי הביניים, התקופה הממלוכית, ישנן לנו עדויות רבות על מגורי יהודים בעיר - מספרי מסעות של יהודים ולא יהודים גם יחד.

   השכונה הגבוהה בעיר היא זו שהערבים קוראים לה עד היום "חארת אל-יהוד" - שכונת היהודים. בנקודה הגבוהה ביותר של העיר ניצבת כנסיה קתולית שבה הפתח במזרח וכיוון התפילה למערב - תופעה נדירה בארץ ובעולם. בחצר הכנסיה נתגלו לפני שנים מספר שברים של סורגים קדומים עשויים שיש ועל אחד מהם  חקוקות המלים: "המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". הכנסיה, מסתבר, נבנתה על שרידי בית-הכנסת העתיק של העיר ומכאן צורתה המשונה.

   פרנסת יהודי עזה ממשיכה להיות באותה עת מבוססת על מסחר וחקלאות. העיסוק החקלאי מעורר מטבע הדברים בעיות הלכתיות רבות והדברים מוצאים ביטויים בספרי השו"תים העמוסים בשאלות שמפנים אליהם יהודי עזה. ר' דוד בן-זמרה, הרדב"ז, שישב באותה עת במצרים, מזכיר למשל באחד מספרי השו"תים שלו שאלה שהופנתה אליו בידי יהודי מעזה: "ילמדנו רבנו אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות מפני שיש קצת אנשים שיש להם קרקעות, הכלל אם היא מכלל א"י לענין זה או לא? תשובה: נראה ודאי דחייבין למ"ד א"י חייבת בתרומות ומעשרות אפי' בזמן הזה מן התורה עזה נמי חייב מן התורה". (שו"ת, אלף קה).

   


 עמוד המלאך הגואל על קבר הירשפלד  שער ספר שיר השירים משנת ה'תע"ה


 מי מאיתנו אינו מכיר את הפזמון "יה-ריבון עלם" המושר עד היום הזה בכל שולחן ליל-שבת בקהילות אשכנז וספרד גם יחד? זהו פיוטו של ר' ישראל נג'ארה. שישב בדמשק ובצפת. בסביבות שנת ש"פ, 1620, ככל הנראה בגלל מגפה שפרצה בצפת, הוא עקר לעזה, וזמן-מה אחר-כך מונה לרב הראשי של יהודי עזה.

חמש שנים בסך-הכל ישב ר' ישראל נג'ארה על כס הרבנות בעזה, עד פטירתו בשנת שפ"ה, 1625. הוא נקבר בעזה ואחריו ישב על הכס הרבנות שם בנו ר' משה נג'ארה.

תקופתם של הרבנים לבית נג'ארה היא אחת מתקופות הפריחה של קהילת יהודי עזה. הישוב היהודי בעזה באמצע המאה הי"ז הוא ישוב חשוב ופעיל למדי, מסודר ומאורגן בקהילה אחת, שיש לה בית-כנסת משלה ובראשה יושב רב, וגם פרנסים ומנהיגים העומדים בראשה הדואגים לשלום הישוב כולו. נוסף לכך התושבים היהודיים מפרנסים את עצמם ואינם חיים מכספי תרומות ו"חלוקה" כאחיהם הגרים בירושלים וחברון.

המצב הזה עתיד להשתנות תוך זמן קצר בעטיו של יהודי עזתי מפורסם אחר המוציא לעזה שם לזכרון עד היום - ולא לטובה: נתן העזתי, נושא כליו של משיח השקר שבתאי צבי. טקס "הכתרתו" של שבתאי צבי כמשיח נעשה בבית הכנסת של עזה בליל חג השבועות שנת ת"כ, 1660.

הפרשה גרמה כידוע פילוג עמוק בעם ישראל - וגם הסבה נזק כבד לישוב היהודי בעזה. חשיבותה של הקהילה היהודית שפרחה כל כך - רוחנית וכלכלית - בתחילת אותה מאה, ירדה בסופה לבירא עמיקתא. אך ההתיישבות היהודית בעיר התאוששה במהירות ראוייה לציון. לקראת סוף המאה הי"ז שוב חוזרות העדויות הרבות של נוסעים ועולי-רגל העוברים בעזה ומציינים בכתביהם את היהודים שפגשו בעיר.

האדם המחדש את הישוב היהודי בעזה בתחילת המאה הי"ח הוא ככל הנראה ר' שמואל ב"ר משה קאשטיל. הדבר היה ככל הנראה בשנת ה'ת"נ, 1690, ואולי אף קודם לכן. בציור שער של ספר "שיר-השירים" שנכתב בידי שמואל קאשטיל נכתב: "זהו ספר של שיר השירים תרגום עם ערבי הועתק מחדש כתבתי אותה פה בעזה תוב"ב בשנת התע"ה ליצירה בחודש שבט אני הצעיר שמואל לבן לאדוני אבי הישיש החכם ונעים זמירות כת"ר משה קשטיל יצ"ו השם יזכני לכתוב ספרים לאין חקר כי"ר". שנת התע"ה היא שנת 1715, ומכאן שבאותה שנה שוב הולכת ומתחזקת הקהילה היהודית בעזה.

עדות נוספת לכך אנו מוצאים בספר מסעותיו של החיד"א - חיים יוסף דוד אזולאי - שהגיע לעזה בחודש שבט תקי"ג, 1753, בדרכו מחברון למצרים. החיד"א מספר ביומן המסעות שלו, כיצד נאלץ להמתין בעזה חמישים יום עד שמצא שיירה ההולכת למצרים. מעדותו על שמחתו שזכה להימצא ב"שבת זכור" בעזה אפשר ללמוד כי במקום היה מנין יהודי - ומן הסתם גם בית-כנסת - ועל-כך היתה שמחתו. (אברהם יערי, 'מסעות ארץ-ישראל', עמ' 372).

עדויות נוספות מאותה תקופה מלמדות שבעזה ישנה באותה עת קהילה יהודית משמעותית.

מסע הכיבוש הכושל של נפוליאון בארץ-ישראל בשנה האחרונה של המאה ה-18 פגע קשה בעזה והביא לעזיבת יהודיה את העיר זמן קצר אחר-כך. שוב לא נותרו יהודים בעזה.

אם הופרו זכויות יוצרים על ידי שימוש בתצלומים, קטעים אודיו-ויזאוליים ו\או אחרים באתר, ההפרה נעשתה בתום לב. נודה לכל מי שיודיע על טעותנו ונתקנה באופן מיידי.