ההיסטוריה של גוש קטיף
תשמ"ג-תשנ"ב 1992 –1983: תנופת התיישבות בתוך "אינתיפאדה"
תנופת ההתיישבות ברצועה נמשכה באמצע שנות ה-80. בשנת תשמ"ד (1983) אוזרח מושב מורג, היישוב הדרומי ביותר של יישובי גוש קטיף, והפך למושב עובדים חקלאי דתי השייך לאגוד המושבים של הפועל המזרחי.
גם רפיח ים, "הישוב המערבי ביותר במדינת ישראל", הוקם בשנת תשמ"ד (1984) כישוב קהילתי מעורב. בסוף שנת 1991 נכנסו התושבים לבתים החדשים בישוב הקבע. 25 משפחות התגוררו בו. מרבית התושבים התפרנסו מחקלאות חממות מתקדמת. בישוב פעלו מתפרות בבעלות פרטית המשווקות את תוצרתן לרשתות האופנה המובילות בישראל וחלק מן התושבים היו בעלי מקצועות חופשיים.
באותה שנה אוזרחה גם נצרים בפעם השניה על ידי תנועת הקיבוץ הדתי. לאחר מספר שנים פורק הקיבוץ ועוזבי הקיבוץ הקימו במקום ישוב קהילתי- עירוני. הישוב היה בעל אופי דתי-תורני וקהילתו משלבת אנשי חינוך, חקלאים ובעלי מקצועות חופשיים.
בשנת תשמ"ו (1986) הוקם מושב בדולח על ידי דור ההמשך של מושבי הנגב בדרום ומושבי לכיש והשרון במסגרת אגוד מושבי הפועל המזרחי. המושב היה בעל אופי דתי ברוח "תורה ועבודה" של בני עקיבא. בישוב בדולח התגוררו כ-50 משפחות, מרבית חברי המושב עסקו בחקלאות חממות מתקדמת (פלפלים, עגבניות, ירקות ללא תולעים...) לייצוא ולשוק המקומי.

בין השנים 1976-1987, תקופת הפריחה של גוש קטיף, גדל הגוש מישוב אזרחי אחד ל-14 ישובים אזרחיים. הגוש התפתח בשנים אלו בעיקר בעקבות רצונם של זוגות צעירים, רווקים ורווקות, לבא ולגור באזור מיוחד ופחות מטעמים ביטחוניים. ההתיישבות בגוש-קטיף המשיכה להתפתח ולשגשג גם בתקופות הקשות של הסכמי אוסלו, האוטונומיה והאינתיפאדות – הראשונה והשניה.

בחודש כסלו תשל"ח, דצמבר 87 פרצה ה'אינתיפאדה' הראשונה, שיצרה מציאות חדשה לחלוטין בגוש-קטיף. קשיים חדשים, לא מוכרים מהעבר, הפכו לחלק משיגרת חיי התושבים. בכל בוקר היתה המועצה צריכה להחליט, אם לשלוח את הילדים לבית-ספר, תוך סיכון חייהם עקב ידויי האבנים המאסיביים. התמודדות הקשה ביותר היתה בנושא קליטה ואיכלוס. מי יבוא לגור במקום שנמצא בכותרות רק בהקשרים של אבנים, בקבוקי-תבערה, אלימות ונפגעים? זה היה המאבק העיקרי. הנחמה היחידה מול מצוקת האירועים היתה - המשך הבניה והקליטה. בכ' בתמוז תשמ"ח עברו 20 המשפחות הראשונות של אלי-סיני למבני הקבע של היישוב, אחרי שש שנות חיים בקראוונים. באותו יום נחנכה גם השכונה החדשה בנוה-דקלים.

בשנת תשמ"ט (1989) עלה לקרקע במחנה "שלו" היישוב הקהילתי פאת שדה. בשנת תשנ"ג (1993) עלה הישוב לשטח הקבע - גבעה הצופה לעבר רצועת החוף הקסומה. ביישוב התגוררו 20 משפחות (110 תושבים ביניהם 70 ילדים) מרבית התושבים עסקו בחקלאות וחלקם במקצועות חופשיים אחרים. הישוב היה ישוב קהילתי מעורב: חילוניים, מסורתיים ודתיים שגרו יחד בהרמוניה.
בחג סוכות תש"ן, אוקטובר 1989, נערך טקס איזרוח כפר-דרום בפעם השלישית, והפעם בידי גרעין "צופיה" שייסד בכפר דרום יישוב קהילתי תורני. במקום פעל מכון התורה והארץ, שעסק בהעמקת הידע ההלכתי והמדעי של המצוות התלויות בארץ ובהנחלתו לציבור הרחב.

בחודש אייר תש"ן מאי 1990 הוקם היישוב דוגית על חוף הים הצפוני של חבל עזה הגרעין הראשוני מנה שלוש משפחות שהחליטו לקשור גורלם עם הים. שם הישוב משקף את אופיו המיוחד של הישוב – דוגית היא סירה קטנה. הישוב היה ישוב קהילתי והשתייך לתנועת "אמנה". בדוגית התגוררו כ-20 משפחות (שהן כ-70 נפשות). מקור התעסוקה העיקרי של התושבים היה הים ומה שסביבו: שירותי הצלה, בריכות דגים, חקלאות ימית, שירותי תיירות, מסעדות דגים ועוד. חזונם של התושבים היה להתפתח בכיוון זה, וליצור אתר נופש ייחודי של תיירות ודייג.


אם הופרו זכויות יוצרים על ידי שימוש בתצלומים, קטעים אודיו-ויזאוליים ו\או אחרים באתר, ההפרה נעשתה בתום לב. נודה לכל מי שיודיע על טעותנו ונתקנה באופן מיידי.