מעוניינים במידע נוסף?
התקשרו אלינו
077-4324101
כיתבו אלינו
צפו במיקומנו במפה
רסיסי זכרונות שהפכו לפאזל
פרויקט התיעוד החזותי של אנשי גוש קטיף נולד אצלי מיתוך הבנה שתהליך העקירה שעבר על אנשי גוש קטיף מהווה סיום של מהלך רב שנים בו סיפור ההתיישבות בגוש קטיף לא סופר באמת כפי שהוא, בו המגוון האנושי המדהים שהרכיב את קהילות גוש קטיף מעולם לא נראה על שום מסך כפי שהוא, בו צדדים יפים כגון הקמת חקלאות מתועשת ומפוארת שהיוותה נתח נכבד מתוצרת החקלאות הישראלית לא נחשפו לידיעת הציבור הישראלי, בו ציבור שלם שהתיישב בגוש קטיף בברכת ממשלות ישראל השונות היה נתון במשך שנים לטרור והתקפות בלתי פוסקות כשהוא חש לא פעם שידי הצבא כבולות. תהליך זה התעצם והתקצן לקראת ביצוע תהליך ההתנתקות כשאמצעי התקשורת השונים בוחרים שלא להביא לציבוריות הישראלית את התמונה השלמה על מציאות החיים בגוש קטיף. העקירה עצמה היוותה את סופו של התהליך בו אנשי גוש קטיף מצאו את עצמם ללא בית, ללא קהילה, ללא פרנסה, ללא עתיד ברור ובעיקר ללא עבר. הייתה תחושה שסיפורם נקבר תחת ההריסות. הסיפור האישי של כל אחד ואחד והסיפור הקולקטיבי.

במהלך פרויקט התיעוד וקיום הראיונות האישיים שמתי לי למטרה לתת לכל אחד ואחת מהמרואיינים את ההזדמנות לספר את הסיפור שלהם ומנקודת מבטם כפי שהם חוו אותה.
לכן התקיימו ראיונות יחידניים (גם לא עם בני הזוג) כשאת הריאיון אני מוביל על פי מתווה של מסגרת שאלות קבועה בה עוברים כולם ומיתוך זה אנחנו יוצאים וחוזרים לסיפור הייחודי של כל אחד.
התנהלות זו של הראיונות הובילה לכך שכל אחד יכל באמת להביא את עצמו ואת הסיפור שלו - האישי, הייחודי לו וגם שהסיפור שלו יהיה קשור לשאר הסיפורים ושנוכל בעזרתו להשלים ולספר את הסיפור הגדול, הסיפור של גוש קטיף.

הריאיון התחיל תמיד בנקודת החיבור הראשונה של המרואיין עם גוש קטיף, סיפור הגעתו לגוש והתבססותו שם ועד לרגעי הפרידה האחרונים מהבית ועד ליום קיום הריאיון.
בתווך היו שאלות עוגן שקידמו והובילו את הריאיון. שאלות הרלוונטיות לכל המרואיינים.
במהלך הריאיון, חווינו ביחד שנים של עשייה ובנייה. הקמה של חממות - בהתחלה דונם שניים ובהמשך משקים מפוארים עם עשרות דונם של חממות ובתי אריזה. הקמה של משפחות וקהילות הממחישות הלכה למעשה מהו כור ההיתוך הישראלי. קהילות שחיי היומיום שלהם הם חיי תורה ועבודה. קהילות המשלבות עולים עם בני מושבים מדרום הארץ ואנשי מרכז, כשכולם מרגישים בבית. קהילות חזקות המצליחות לעמוד איתן במבחנים קשים מנשוא של אובדן חברים במציאות חיים קשה מנשוא.
במהלך הריאיון חווינו גם לא מעט רגעים של נחת וצחוק. רגעים של זיכרונות נעימים ומרגשים מאירועים משפחתיים ויישוביים. תמונות של ילדים יחפים גולשים על תריסים בדיונות בתוליות, של גגות אדומים וירוק עז בתוך כל הצהוב שמסביב, של חופים זהובים וים שאין כמוהו בעולם כשבכל יום השמש השוקעת בו כאילו מציירת לאנשי גוש קטיף ציור חדש. ריחות של צמחי תבלין טריים ושאר ירקות. קולות של תורה, של שירה ופיוט מבתי הכנסת השונים.

לצד כל אלו חווינו גם הרבה רגעים של חזרה לאירועים קשים בפיגועי הטרור ואובדן בני משפחה וחברים, רגעים של אימה ותסכול. רגעים בהם חוזרים להתלבטויות הנוגעות בחיים – האם נכון לחיות כאן, וכך ועכשיו? האם המחיר שווה? ועוד רגעים שחשפו את הרבדים העמוקים של החיים בגוש קטיף. רגעים בהם חשנו את ההשגחה הגלויה והניסים המופלאים שהיו בגוש קטיף לצד הרגעים של הסתר הפנים והכאב העצום. הרבה רגעים בהם הקול השתנק והדמעות פרצו, גם שלי.
וכמובן רגעים של שקט, הרבה שקט.

לחלק מהמרואיינים היווה הריאיון הזדמנות ראשונה ויחידה לספר את הסיפור השלם על פרטיו וחוויותיו, סיפור שמעולם לא סופר קודם. לחלק מהמרואיינים כפי שהם העידו בפני היווה הריאיון הזדמנות לסגירת מעגל וקניית שקט נפשי שהסיפור שלהם סופר ושיש מי שמשמר אותו גם לדורות הבאים. לחלק אחר מהמרואיינים היווה הריאיון הזדמנות להישאל שאלות הפותחות דברים שהיו סגורים עד כה, לנתח אותם, ולצאת להמשך הדרך עם נקודות למחשבה.
לכל המרואיינים היה המפגש עם המצלמה מפגש לא צפוי, לא מוכר.
בתוך כל אי שגרת החיים שנכפתה עליהם וצרות היומיום של מקום מגורים זמני, חיפוש מקום תעסוקה, איסוף השברים וגיבוש המשפחה שעברה את טלטלת העקירה כשיחס המוסדות הרשמיים והחברה הישראלית אליהם הוא מתנשא וכאל נתמכים וכשבדרך כלל מי שקשוב אליהם אלו אנשי טיפול כאלו או אחרים שהועמדו לרשותם, כשחלקם מעולם לא נזקקו להם, ההגעה לאולפן הצילומים, האורות הנדלקים, המיקרופון המחובר לדש, והמפגש עם במאי הרוצה לשמוע את הסיפור שלהם בגובהה העיניים, היו עבורם דבר מפתיע.
לא מעט מהמרואיינים דיווחו שהם חוו חוויה שהיה בה צד מרפא.
עם התקדמות הפרויקט וצבירתם של ראיונות ולמרות שלשם כיוונתי מההתחלה, התחלתי לחוש יותר ויותר את עוצמתו של הפרויקט.
הסיפורים העוצמתיים המרכיבים את הפאזל של הסיפור הגדול התחילו להתקבץ ולהתחבר.

התחילה להיבנות תמונה גדולה, סיפור גדול.

סיפור הבנוי מרסיסי סיפורים ועדויות.

סיפור שרק עם שומעים כמה נקודות מבט בו ניתן לחוש את אווירת הגוש.

דוגמא קטנה אחת לכך הממחישה זאת הוא סיפור הרצח של שעיה דויטש הי"ד.
שעיה, שהיה אחד הנרצחים הראשונים בגוש היה דמות מוכרת וצבעונית בקרב אנשי גוש קטיף. איש גדול וחזק, איש של חקלאות וים. איש שלו זה לא יקרה.
שעיה נדקר בחממות שלו ליד כפר ים והובא פצוע ומדמם לרחבת המועצה. מסוק צבאי הונחת בסמוך וצוותים רפואיים של אנשי הגוש ניסו להחיות אותו ללא הצלחה. מותו של שעיה נקבע במרכז רחבת המועצה כשרבים מאנשי הגוש עדים וחלק מהמעמד הקשה.
לאחר כמה עשרות ומאות ראיונות פתאום נבנה הסיפור של שעיה. החל מראש המועצה המתאר את האירוע מנקודת מבטו ועשייתו באותם רגעים דרך אנשי הרפואה שטיפלו בו, בחברם, וקבעו את מותו, מי שישב במוקד המועצה וניהל את האירוע בקשר, לא ראה, רק שמע, ועד לאנשים שעמדו דוממים מסביב וראו את המתרחש וגם אותה מזכירה במועצה שחוותה את האירוע מחלון משרדה שבבניין המועצה.

סיפור אחד שהוא סיפורם של עשרות. סיפור אחד המהווה חלק מתמהיל המשקע הייחודי של אנשי הגוש. סיפור אחד שנחרט בליבם של רבים. סיפור אחד מיתוך רבים שנחרט בליבי.
מכלול המפגשים והסיפורים ששמעתי הובילו אותי להבנה שזכיתי. זכיתי להוביל פרויקט חשוב וייחודי זה. זכיתי למפגשים בלתי אמצעיים עם אנשים שנגעו בחיים.
זכיתי לשמוע ולהעביר הלאה לדורות הבאים את הסיפור האמיתי של גוש קטיף. 
 

אם הופרו זכויות יוצרים על ידי שימוש בתצלומים, קטעים אודיו-ויזאוליים ו\או אחרים באתר, ההפרה נעשתה בתום לב. נודה לכל מי שיודיע על טעותנו ונתקנה באופן מיידי.